החלטה בתיק בע"מ 523/14

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה שנלר והשופטים ד"ר ורדי ולבהר-שרון) מיום 22.12.13 בעמ"ש 2739-11-11, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (השופטת פלאוט) מיום 11.9.11 בתמ"ש 7680/07. הפרשה עניינה מחלוקת באשר לדמי שכירות במקרקעין שלגביהם ניטש סכסוך בין הצדדים בערכאות שונות.

רקע והליכים

ב.        אלה עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות: המבקשים הם בני משפחתה של גרושתו של המשיב - המבקשים 2-1 הם הוריה, והמבקשים 5-3 הם אחיה. בית המגורים של המשיב וגרושתו מצוי בשכונת כפר שלם בתל אביב, במקרקעין הידועים כחלקות 1 ו-4 גוש 6129, ולצדו עומדות שתי יחידות דיור (להלן יחידות הדיור).

ג.        בשנת 2004 הגיש המשיב תובענה לסילוק ידם של המבקשים מיחידות הדיור (תמ"ש 24014/04). בפסק דינו מיום 14.1.07 נעתר בית המשפט לעניני משפחה (השופטת פלאוט) לתובענה. בפסק הדין נאמר, כי לפי פסק דינו של בית הדין הרבני - שניתן בהליך הגירושין שבין המשיב לגרושתו - שני האחרונים הם בעלי הזכויות במקרקעין, לרבות ביחידות הדיור, והמבקשים מושתקים מכפירה בממצא זה. נאמר (פסקה 15), שמן המסמכים שבתיק נראה, כי המשיב וגרושתו "השתמשו במקרקעין כמנהג בעלים, השכירו אותו לשוכרים שונים ואף את תמורת השכירות לא חלקו עם נתבע מס' 3 [המבקש 3 דנא - א"ר], הנטען כביכול לבעל הזכויות בנכס". בית המשפט הטעים, כי אין בפסק דינו כדי לקבוע את זכויותיו המהותיות של המשיב במקרקעין, והוא מחייב את הצדדים לו בלבד.

ד.        ערעור שהגישו המבקשים בבית המשפט המחוזי (ע"מ 1047/07) - נדחה ביום 3.11.08 (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין, והשופטת צ'רניאק), למעט ביטול ההוראה האוסרת על המבקשים להתקרב למבנים שבמקרקעין. הצו לסילוק ידם של המבקשים מן המבנים נותר על כנו.

ה.        ביני לביני, ביום 6.2.07, בעקבות פסק הדין בתמ"ש 24014/04, הגיש המשיב תובענה כספית כנגד המבקשים על סך 374,806 ש"ח, וזאת בגין אבדן תקבולי שכירות, עגמת נפש ותשלומי שונים (תמ"ש 7680/07). בפסק דין מיום 11.9.11 נאמר, כי נוכח הקביעות בפסק הדין שניתן בתובענה לסילוק יד, אין המבקשים יכולים להיבנות מטענתם לפיה למשיב אין זכות בעלות בנכס. לגוף הדברים, נעתר בית המשפט לתובענה בחלקה, ופסק כי על המבקשים לשלם למשיב סך 140,570 ש"ח. כן חויבו המבקשים בהוצאותיו ובשכר טרחתו של המשיב בסך 20,000 ש"ח. יש לציין, כי במהלך הדיון נדחתה עתירתם של המבקשים לסילוק התובענה על הסף מחמת שהמשיב אינו בעליהם של המקרקעין (בש"א 554/08); בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בר"ע 1586/08) נמחקה ביום 19.3.09 (השופטת שטופמן).

ו.        המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 2739-11-11). בפסק דין מיום 22.12.13 נדחה הערעור. בפסק הדין נאמר, כי אף אם המשיב אינו הבעלים של המקרקעין, הנה נוכח הקביעה כי הוא בעל זכות החזקה בהם, אין לגרוע מזכותו - במסגרת היחסים שבין הצדדים כאן - לדמי שימוש ראויים. בית המשפט עמד על ההגנה הניתנת לחזקה בדיני המקרקעין, בהידרשו לפסק הדין ברע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נח(3) 294 (להלן עניין עוקשי). לעמדתו של בית המשפט המחוזי (פסקה 17), יש להגן על זכותו של מחזיק לתבוע דמי שימוש ראויים מקום בו נמנעה החזקתו, גם במקרה שבו תפס את החזקה שלא כדין. סופו של דבר, שערעורם של המבקשים נדחה, והם חויבו בהוצאותיו של המשיב ובשכר טרחתו בסך 20,000 ש"ח.

הבקשה

ז.        מכאן בקשת רשות הערעור, שבה נטען כי היא מעוררת את השאלה העקרונית "האם פולש זכאי להשכיר את המקרקעין אליהם פלש והאם המשפט הישראלי מכיר בקיומה של 'זכות' שכזו עבור הפולש", ולחלופין - האם מי שפלש למקרקעין זכאי לתבוע פיצויים בגין אבדן דמי שכירות. עוד נטען בבקשה, כי המבקשים לא פלשו למקרקעין ולא סילקו את השוכרים, דבר שבגינו נתבע אבדן התקבולים, וכי פסקי הדין הקודמים אינם מפרטים בנוגע למעשיו ולאחריותו של כל אחד מן המבקשים.

ח.        בתגובת המשיב מיום 2.3.14 (לפי החלטה מיום 29.1.14) נטען, כי אין יסוד לטענה לפיה הוא פלש לנכס, ומכל מקום שאלת זכויותיו במקרקעין רלבנטית למערכת היחסים בינו לבין הבעלים הרשום. לגוף הדברים נטען, כי המבקשים פלשו למקרקעין ומנעו מן המשיב דמי שכירות ראויים, וכי טענותיהם בהקשר זה מופנות כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית.

הכרעה

ט.        "החזקה של נכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה לנכס במידה כזו ובנסיבות כאלה המתקבלות על ידי הסביבה כמספיקות כדי לבטא שליטה בנכס על ידי מניעתו מאחרים" (י' ויסמן דיני קניין - החזקה ושימוש (2005) 11, להלן ויסמן). בעניין עוקשי נאמר, מפי השופטת פרוקצ'יה, כי "להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין ובדיני הנזיקין בין בתחום המקרקעין ובין בתחום המיטלטלין. היא מהוה מוקד מרכזי להתייחסות המשפט בהיותה בדרך-כלל מאפיין מרכזי של זכות הבעלות, אף כי היא משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח", וכי "טעמים שונים שבמדיניות ציבורית הולידו את ההגנה הנרחבת על החזקה - בין מכוח זכות ובין שלא מכוח זכות. הטעם העיקרי שניתן לכך ברוב שיטות המשפט נעוץ ברצון להגן על החזקה כחלק מהשמירה על השלום ועל הסדר הציבורי ולמנוע פתרון מחלוקות בין אדם לאדם בכוח הזרוע. טעם נוסף שניתן להגנה על החזקה קשור בעניין הקיים בשמירה על הרצף וההמשכיות בשימוש בקרקע" (שם, בעמ' 303).

           בעניין עוקשי נפסק עוד, כי "ההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל שלפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה שלפיה לתובע אין זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה-ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה" (שם, בעמ' 306-305). יש לציין, כי פסק הדין בעניין עוקשי עסק בזכותו של המחזיק הראשון לדרוש את פינויו של המחזיק השני.

י.        שאלה טובה היא האם מכוח הדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין עוקשי, רשאי מי שנקבע כי הוא מחזיק במקרקעין שלא כדין להשכיר את המקרקעין או לתבוע פיצוי בגין אבדן דמי שכירות מפולש מאוחר. בית המשפט המחוזי ענה, כאמור, בחיוב על שאלה זו, בציינו (פסקה 17) כי "יש בהלכות אלה כדי להגן לא רק על זכות המחזיק להחזיק בנכס ולדרוש את סילוק ידו של כל אדם אחר, שאינו הבעלים, אלא גם כדי להגן על זכויותיו הנלוות של המחזיק בפועל, כגון הזכות לדרוש דמי שימוש ראויים מקום בו נמנעה החזקתו". כשלעצמי, איני סבור כי הדברים הם חד-משמעיים. אכן, "הפולש לנכס מחזיק בנכס בהחזקה צרופה, שאין מתלוים לה יסודות אחרים מעין אלה המצויים, דרך משל, בשכירות או במציאה" (ויסמן, בעמ' 126). יתר על כן: ספק אם הטעמים שביסוד ההגנה על החזקה - השמירה על הסדר הציבורי ועל ההמשכיות בשימוש שבקרקע - מתקיימים כאשר עסקינן בתביעת דמי שכירות, להבדיל מתביעה לסילוק יד. ביסוד הדברים ניצבת בראש וראשונה השאלה, האם ראוי לאפשר לחוטא (הפולש הראשון) לצאת נשכר, וכאשר בדמי שכירות עסקינן - נשכר תרתי משמע, והיא שאלה משפטית ומוסרית כאחת, של שכר הבא לכאורה בעבירה. 

יא.      ואולם, נדמה כי המקרה דנא אינו מצריך הכרעה בשאלה זו, שכן - בניגוד לנטען בבקשה - בפסקי דינן של הערכאות הקודמות לא נקבע, מכל מקום לא קטגורית, כי המשיב פלש למקרקעין. בפסק הדין שניתן בתביעה לסילוק יד שהגיש המשיב כנגד המבקשים (תמ"ש 24014/04) נאמר, בין היתר, כי הוא הציג "מסמך מטעם מחלקת הפיקוח על הבניה של עיריית תל אביב-יפו המכירה במשפחת ... (בני הזוג) [המשיב וגרושתו - א"ר] כמחזיקה בנכס המקרקעין ..." (פסקה 14). גם בית המשפט המחוזי הילך בזהירות בסוגיה זו בציינו, כי "יתכן וביחסים מול העיריה וחלמיש המשיב מחזיק שלא כדין בנכס ..." (פסקה 15, הדגשה הוספה). זאת, אם גם ציין בית המשפט המחוזי (פסקה 15) ש"אמנם נראה כי זכויות הבעלות בנכס אינן של המשיב, ויתכן וביחסים מול העיריה לחלמיש. המשיב מחזיק שלא כדין בנכס", ואם תוגש תביעת פינוי אולי יהא עליו לפנות בתנאים. ואולם, הדברים לא הובהרו כדי קביעה מפורשת; ובכל אי הנוחות שבדבר - ואודה כי תחושתי אינה נוחה - שונים הדברים איפוא במידה מסוימת מהסיטואציה שנדונה בפסק הדין בעניין עוקשי, שם, כעולה מפסק הדין, "מינהל מקרקעי ישראל נקט את העמדה כי אף אחד מבעלי-הדין אינו מחזיק בזכות במבנה ושניהם בגדר מסיגי גבול" (עמ' 299). נוכח זאת, חוששני כי המערכת העובדתית שביסוד הבקשה דנא אינה מתאימה לבירורה של השאלה שהוצגה מעלה ולהכרעה בה. משכך, והואיל ויתר טענותיהם של המבקשים נטועות במובהק בדל"ת אמותיו של המקרה, וככאלה אינן באות בקהלם של המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה.

יב.       טרם חתימה יובהר, כי החלטה זו תחומה למערכת היחסים שבין המבקשים לבין המשיב, ולה בלבד. ההחלטה אינה עוסקת במערכת היחסים שבין עיריית תל אביב וחברת חלמיש לבין המשיב, וממילא אינה נוטעת כל מסמרות בהקשר זה. אדרבה ויתר על כן, ככל שאכן המשיב פולש לדעת הבעלים, והובאו מעלה דברי בית המשפט המחוזי בעניין זה, ייכבדו הבעלים וייעורו ויעמדו על נכסיהם, כמנהג בעלים, ולא כל שכן כשאחריותם ציבורית; אך תיק זה לא בכך עניינו.

כללם של דברים

יג.       לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה. המבקשים ישאו בהוצאותיו ובשכר טרחתו של המשיב בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏ז' באדר ב התשע"ד (‏9.3.2014).